הצעירים באים

הרבה הכנות והתרגשות מצידה של אביטל, לקראת הגעת שלושת ילדיה לספינה.

בתוכנית, הם אמורים היו לטוס לרודוס ולחבור אלינו ואז היינו יוצאים להפליג. אבל...

אבל לכל אחד יש דעה לגבי הדבר הנכון והמתאים ביותר לשלושה צעירים שזו הפלגתם הראשונה, ולא רוצים להקשות עליהם, אך מצד שני צריך לאתגר אותם (מה?! הם ילדים?! שיאכלו ים!).

עלו מספר אופציות ולבסוף נבחרה "הנחיתה הרכה". את הקטע הקשה(!) עשינו אנו (כדברי יוכבד – הכינותי מראש), והפלגנו מרודוס לסימי עם רוח אף קלה.

הצעירים יחברו אלינו באמצעות מעבורת בסימי.

וכך היה.

סימי, כפי שזכרתי אותה מהפלגה שעשיתי אי אז לפני שנים עם ליבי, הייתה עמוסה יאכטות, מעגן עמוק ולכן שרשרות הצטלבו זו בזו כמו מקרוני.

סימי כפי שנגלתה לי הייתה די ריקה.

בכל זאת טרח זקן חביב (כמו כל היוונים) להנחות אותנו לעמדת עגינה, וברגע שנקשרנו, הופיע עלמה, חביבה גם היא, וחישבה לנו את עלויות העגינה לפי נוסחה מורכבת. דני שהציץ מעבר לכתפה  נישבע שהיא הגיע בחישוב ל-14 יורו, אבל ברוח הנדיבות היוונית, המשבר הכלכלי והחביבות האופיינית, היא עיגלה לנו את המחיר ל-20 יורו.

עשינו סיבוב רציפים קצר, והתרשמתי מהאופטימיות.

בצד הדרומי של המפרץ, בהמשך הדרך, הולך וניבנה רציף חדש, ארוך ומאובזר.

כנראה שחוסר היאכטות הוא תופעת "מחוץ לעונה" בה אנו מבקרים. הם כנראה מוצפים בעונה ולכן ממשיכים לבנות ולהרחיב.

20:00, הספינה מטלטלת קשות, למרות שאין רוח.

המעבורת הגיעה.

אביטל כבר על קוצים, מזנקת מהיאכטה. כולה, לא ראתה את הילדים שבוע. אפשר לחשוב. דני צריך להיות "הגבר התומך" רץ איתה ימינה.

אחרי כמה דקות, רואים אותם רצים שמאלה. המעבורת מגיעה לרציף הדרומי.

ושוב כעבור שתי דקות הם רצים ימינה. המעבורת רק מסתובבת בדרום אך נקשרת בצפון.

בשעה טובה, אחרי חצי שעה הם חוזרים ואיתם שלושה תיקים ומתחתם שלושה צעירים.

חיוכים, ברכות, חלוקת מיטות והם ישנים... מה לעשות. בשביל טיסה של שעה מתל אביב לרודוס הם קמו ב-2 בבוקר, נסעו לעכו לרכבת, הגיעו לנתב"ג 3 שעות לפני ההמראה. טסו שעה, חיכו 8 שעות למעבורת שהביעה אותם תוך פחות משעה...

מתעייפים.

למחרת, באווירת נופש, התחלנו להתעורר, יש שיצאה להליכה (ג'ינג'ית) ויש שיצאו למכולת (דני אביטל) יש שהמשיכו לחרופ (לא אני), ורק אחד נישאר בתור מבוגר אחראי – אני.

עם הזמן, גם גיא ליאת ורותם התעוררו גם הם וירדו לרציף. זה אמנם קרה כשתכננו כבר לצאת, אבל לא בוער. חופש.

כשיצאנו, שוב קיבל אותנו ים רגוע ונפלא, הפעם דני כבר היה ב"מוד" של מדריך שייט, וההפלגה התחילה במשטר צי.

לשמע ההוראות, השיער סמר לי בעורף, אבל התאפקתי. רק על ההתאפקות מגיע לי צל"ש J

תוך זמן קצר הקפנו את סימי והגענו למפרץ מהמם, לצד כנסיה מעניינת (תמונות להלן ובאלבום).

המנזר יושב על אי שמחובר לאי המרכזי ברצועת סלעים.

העברנו את השעות הבאות שחיה, ארוחה, מוזיקה ושחיה.

אחרי שחיה קצרה נוספת – התנענו מנוע, הרמנו עוגן (בקושי. על העוגן צריך לכתוב פוסט נפרד) ויצאנו.

כאן גיא כבר תפס הגה, ובצרוף הסיוע הרב שהגיש בהרמת העוגן, אפשר לומר שיש לנער חוש לשיט.

את המפרש הרמנו רק כדי להרשים, וכך הגענו עדיין באור, כאשר השמש ממש נושקת לאופק, לפנורמיטיס.

מפרץ מוגן, יפה, גדול.

בחלקו המרכזי – מבנים גדולים שם למעשה חלק ממנזר. במרכז מגדל פעמונים.

דקות ספורות לאחר הטלת העוגן, התחיל להחשיך וכשדלקו האורות בחוף, המגדל הפך אף למרשים יותר.

על פי חוות דעת באינטרנט, המסעדה היחידה באי, אינה טובה.

היינו רעבים אז בכל זאת בדקנו אותה. או שהם השתפרו, או שהכותבים/סועדים הקודמים עניני טעם במיוחד. אנחנו נהנינו, גם מהטעם, מהכמות ומהשרות.

שבעים ומדושנים התחלנו לחזור לספינה, אלא שאז הדינגי התחילה לעבוד "פול טורים בניוטרל". גם כאשר ההילוך היה בקדמי או אחורי.

אתם מבינים למה צריך תמיד משוטים בסירה?!?!

למחרת בבוקר, כרגיל, עבודות תחזוקה! המנוע עכשיו בסדר.

מגיעה לכן מעבורת ב-11:00 וב-17:00 לרודוס, ובה נשגר את הצעירים חזרה לרודוס ולישראל.

אני מקווה שחווית השייט, תמשוך אותם שוב.