איים בזרם

עברו מספר ימים מאז כתבתי, ואתם לא תאמינו איזה הרפתקאות עברנו.

כבר כמעט שכחתי את הצום הקל שעבר עלינו בניסירוס, תוך כדי קריאת ספרים ומחשבות פילוסופיות. היה רק קטע קשה אחד, של התנגשות אמונות – אני צם... סתם!

נגמר הצום, רוצה לאכול. טבעי לא?

מסתבר שלצמד דני/אביטל יש גם נטיות דתיות חשוכות, והם חייבים להמתין לצאת שלושה כוכבים...

מזל שכוכב וגה הופיע בזנית ו... שברנו את הצום.

יצאנו למחרת בדרכנו לקלימנוס, למעגן קטנטן לצידו שוכן הכפר ואטי. נאלצנו להתמודד עם קדמית חדה, אך עשינו זאת בהצלחה.

השמועות אמרו שיש שם מקום עגינה בקושי לשלוש יאכטות, סביב קצה מזח קטן.

היינו היאכטה השלישית על קצה המזח, אך בהמשך ובצורה נוחה למדי עגנו עוד כעשר יאכטות... וזו עובדה, לא שמועה. אתם יכולים להעביר הלאה.

יש שם מספר מסעדות סביב המעגן, אך דני מצא המלצות באינטרנט על מסעדה בשם פופי. והינה, המסעדה הקיצונית לצד המזח היא "פופי". לבשנו מחלצות, ויצאנו לסעוד.

נפילה!!!

למחרת כשטיילנו בסביבה, התברר שיש עוד מסעדה בשם "פופי"... לך תדע!

ג'ינג'ית חזרה מהצעידה שלה, ניתקנו חבלים, הרמנו עוגן וקדימה לפסרימוס.

הרוחות המלטמיות החלו לנשוב וחיש קל נשאו אותנו דרומה למפרץ נחמד, עם כי גם הוא לא הסתיר את הרוחות לחלוטין.

דני ואביטל לקחו את הדינגי לסיבוב כדי לבדוק את איכות תיקון המנוע (סיפרתי לכם שהוא עבד על ריק?).

התיקון הוכיח את עצמו והם הלכו לאיבוד על החוף...

הרוחות בינתיים גברו, ואנחנו התנפנפנו על העוגן על פני קשת לא קטנה, כשבמרחק של כ-50 מטר הסלעים ממתינים, מאיימים. ממש ראיתי סלע אחד מלקק שפתיים בשקיקה וקורץ לסלע שלידו.

סוף סוף חזר הצמד, העלנו את המנוע, הנפנו את הדינגי (סירת גומי קטנה שמשמשת לרדת לחוף כשעוגנים לא צמוד לרציף, ושעשועי מים כיד הדמיון) אל הסיפון כדי להתכונן להמשך הדרך.

הרוח נפנפה את הדינגי עד שבקושי הצלחנו לקשור אותה. התפניתי להדליק מנוע ולאחוז בהגה, בעוד דני נפנה לעוגן, ופתאום הוא צועק – גילי!!! רברס!!!

העפתי מבט, הסלע שקודם ליקק שפתיים, כעת פער את פיו! היינו במרחק של כ- 3-4 מטר ממנו. ברגע הראשון חשבנו שהעוגן נגרר, אך כשכבר היינו במרחק סביר (תגובת בזק של ההגאי... אני) והשרשרת עלתה לסיפון, לא היה עוגן בקצה...

השרשרת כשלה. כמובן בחוליה החלשה, אבל באופן לא ברור, לא במקום שהעיד על חשש מכשל...

טוב. ניצלנו מהתרסקות על סלעים, הלך העוגן, כפרה (במלעיל) .

יוצאים לדרך בלי יותר מדי סנטימנטים. כל אחד לתפקידו, דני על ההגה, אביטל על "Navionix" (אפליקציית מפות וניווט) ג'ינג'ית במיטה ואני קורא ספר.

הייתי כבר בסוף הספר (בן החמאס), עוד כמה עמודים ואני גומר... סיימתי.

הספקנו לעבור שני מייל ופתאום משהו התחיל לכרסם לי בלב.

את העוגן הזה כל כך הרבה פעמים הטלתי למים... כל כך הרבה פעמים העליתי מהמים... משהו בכל זאת

קושר.

דני... אולי בכל זאת נחזור וננסה למצוא אותו? לא היה עמוק מדי. אם נמצא אפשר יהיה לשלוף.

אני חייב לתת לדני כאן קרדיט. איך שהוא, הוא קלט את המצוקה בה אני נתון, וללא היסוס סובב את הספינה חזרה. הגענו למפרץ, נעמדנו על הסיפון בניסיון לאתר את העוגן – יוק! עם הרוח והגלים אי אפשר היה לראות דבר. רגע לפני שהתייאשנו, הכבוד לא אפשר לי להרים ידיים, ועם משקפת צלילה קפצתי למים. 5-10 דקות עברו והינה הוא מונח בגאון, נעוץ בחול על פי התקן, והשרשרת הקצרה בהמשכו.

עכשיו רק גיליתי שאני לא בן 20-40-50, ואם פעם לצלול 10 מטר היה דבר שבשגרה, כעת 4 מטר כבר מהווה אתגר.

כדי לקשור לשרשרת חבל כבר נאלצתי להיעזר בסנפירים, אבל מכאן ואילך הכל תקתק במקצב צבאי, ואנו שוב בדרך עם העוגן על הסיפון.

הרוחות שנחזו שוב לא ידעו מה חזו להם, ובדרכנו עתה לקוס, הן הגיעו ל-20-30 קשר. שוב, למזלנו והנאתנו הן היו בכיוון שלנו, ועם חצי חלוץ השגנו את הגלים.

מכיוון שבמרינה לא היה מקום (אסור להגיע לשם בשישי שבת, זו כוורת רוחשת), נאלצנו להצפין ולהיכנס למעגן המסורתי של קוס. שוב מזל. מקום נפלא שרות אח"מים, מרכז העיר, בקיצור – כל הנוחיות.

כל כך הרבה מזל בתוך יומיים, אני לא יכול להתעלם מהאפשרות שאולי בכל זאת יש אלוהים, ואולי זה בגלל שצמנו, ולא זו בלבד, אלא שחיכינו לצאת שלושה כוכבים טרם טעמנו כזית...

לאאא. זו לא הוכחה (כדברי בני) זו התנסות. בשביל הוכחה צריך לקחת מדגם מייצג פלוס קבוצת בקרה, ולבדוק את סטטיסטיקת המזל...

לאחר העגינה יצאנו להסתובב, מצאנו מסעדה נחמדה בין עשרות ואולי מאות המסעדות.

היה מצוין! היה זול, ובעל הבית לא חסך תש

צ'ופרים רק בגלל שאנחנו ישראלים. לדבריו, סבו הסלוניקאי החביא בביתו במלחמת העולם השנייה, משפחה יהודית.

נתנו לו קרדיט ולמחרת הגענו אליו שנית בצרוף של איזי ויעל שהצטרפו אלינו בבוקר. הפעם, הארוחה כבר הפכה לסעודת מלכים. והמחיר? רק ירד!

(פרטים לגבי ההמלצה (אם תגיעו לקוס) המסעדה נקראת Avlogyros  טל 2242022600 או 698 660 28 90)

שבת בבוקר יצאתי עם דני לחפש שרשרת חלופית. כבר בעגינה בקוס נוצרו קצת בעיות בגלל קיצור השרשרת, שלא לדבר על החשש מהמשך התפוררותה.

מצאנו במרינה חנות שלרגל סוף העונה כבר חסרו בה לא מעט דברים, אבל שרשרת וחבלים מצאנו.

לעשות עם דני קניות בחנות של ציוד ימי זה כמו לצאת עם זוגתי שתחייה לחנות בגדים או נעליים... הדבר היחיד שהציל את המצב זה העובדה שגם לי זה עושה את זה.

שהינו שם מספר שעות, הרחנו את החבלים, שאפנו את האביזרים, בדקנו קטלוגים, מיששנו שקלים וגלגלות.. אך! חגיגה.

דני הגדיל לעשות והשאיר שם אלפי שקלים... טוב רק השרשרת עלתה כ- 1,300 ₪. מעניין שביוונית זה נשמע הרבה פחות. הם מדברים ביורו. עדיין.

הבנתי שזה כשליש מחיר של אותה שרשרת בארץ. לשרשרת הצטרפו פנדרים, חבלים לראשי, וחבלים להתקשרות, וחבל נוסף לעוגן, וגלגלות ועוד ועוד. בינתיים קלטתי שמזל שהנשים לא הגיעו, כי יש שם גם מדור של אופנת יאכטונרים, עם כובעים, וצעיפים וחולצות ונעליים... לא היינו יוצאים בזול.

כמובן שלא יכולנו לסחוב 50 מטר שרשרת, ואם השרשרת לא באה ליאכטה, היאכטה מגיעה לשרשרת.

השרשרת הישנה

הכנסת השרשרת החדשה

הפלגנו מהנמל למרינה רק כדי להחליף שרשרות, וחזרנו לנמל. העגינה הפעם הייתה חלקה גם בזכות הניסיון אבל בעיקר בזכות השרשרת החדשה :)

בזמן שנותר, לקחנו קטנועים ונסענו לאיזה חור שיעל שמעה שיש שם נביעה של מים חמים. נסיעה קשה ברוחות קשות (זוכרים? מלטמיות!) אבל הגענו. תענוג מוזר. ברכת אבנים על חוף הים, תחת מצוק. המקום מסריח מביצים רקובות, המים מבעבעים, ואנשים שורצים שם כאילו הם מסוממים.

טוב. הגענו, לא נתנסה? פשטנו בגדים ונכנסנו. וואו! איזה חום. לקח לי זמן לטבול את עכוזי ומה שבהמשך, אך לאט לאט התרגלתי, והצטרפתי לחוג המסוממים.

קשה לתאר. זה שילוב של חמת גדר, אבל קטן. המים מלוחים אך משולבים בגופרית, ובמוצא מבטן ההר, כל כך חם, שרק איזי יכול היה לשבת שם. 

בצד הים מגיעים גלים, והם קצת מקררים את המים. כך נוצר מפל טמפרטורה מקרבת המצוק עד הים, וכל אחד יכול למצוא את מקומו בסיר המרק הזה.

חזרנו עייפים אך רצוצים ובעיקר רעבים. יצאנו שוב למסעדה לעיל, ועל זה כבר סיפרתי.

אז לילה טוב כעת, מחר מתחילים את הדרך חזרה לארץ תוך דילוג בין איים.

ואם אתם שואלים את עצמכם - מה לכותרת הפוסט ולתוכן?

התשובה - לא יודע! 

חשבתי איזו כותרת לתת. חשבתי לרשום את שמות האיים, אבל אני עצמי שוכח את השמות ומתבלבל בניהם, אז נתלתי באילנות גבוהים, ושאלתי את הכותר מהמינגווי.

להזכירכם - אלבום התמונות של ההפלגה, כאן!